מראיינת: קמיע סמית
ראיון עם האמנית נועה יפה על נושא הבבואה, שאליו היא חוזרת ברבות מעבודותיה.
ק.ס (קמיע סמית):
אשמח שנתחיל בדימוי שמופיע בקול הקורא לכתב העת ובתערוכת האונליין בגיליון בנושא ״בבואה״ של מגזין
״נרקיס״. איך יצרת את העבודה הזו? האם זה דבק מגע שהתייבש על גבי תצלום? אני רואה חומר שקוף עם בועות שכמו נקרש על פנים.
כמו כן, באיזו מסגרת העבודה הזו הוצגה? בעבודות שלך מוקדשת תשומת לב רבה לאופן שבו הן פוגשות את הצופים או נחוות על ידיהם - ובעבודה זו אני מדמיינת את פני השטח של התצלום ושל פני הדמות המצולמת בו, אל מול הפנים הממשיות של הצופה שמביט בה.
נועה יפה, איש, 2007. הדפסה כרומוגנית. באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
נ.י (נועה יפה):
זה תצלום לא מעובד ולא מרוטש. צילמתי את העבודה דרך זכוכית, כשאני נמצאת מתחתיה, והגבר שמופיע בתצלום, איך לומר את זה בעדינות, משתין על הזכוכית. המצלמה תפסה את המפגש של הנוזלים עם המשטח השקוף. הבבואה מופיעה מבין הבועות של השתן שמחזירות את האור הטבעי.
ק.ס:
זה שתן?
נ.י:
אכן, פיפי.
ק.ס:
לא הייתי מנחשת בחיים, זה השתן הכי אסתטי שיש.
אז בעצם ראית את הפנים של המצולם בזמן שהשתין לכיוונך, כשהוא למעלה ואת מצלמת מלמטה?
אז זה בעצם לא היה תצלום מבוים? זה משהו שקרה באופן ספונטני בסטודיו?
נ.י:
המטרה היתה לייצר דימוי מופשט שמשתמש בגוף. במקרה הזה, אפשר לומר שהשתן היה המכחול שלי או החומר שבו פיסלתי את הפנים של החבר שצילמתי. דרך עינית המצלמה ראיתי איך הנוזלים מעוותים את ההבעה, מתערבים ומערבלים את הפיזיות שלו.
אפשר לומר שיש כאן שילוב של שני מצבים. הסיטואציה מבוימת, אבל הצורה עצמה, הדימוי, נוצרו מתפיסה של רגע מאוד מסוים.
ק.ס:
ואיך זה בעצם שהנוזל אינו צהבהב אלא עובר כמעט כנוזל/ ציפוי/ מעטה שקוף?
נ.י:
החבר שתה הרבה מים באותו היום.
ק.ס:
האם העבודה הוצגה בתערוכות כלשהן? האם היא הייתה תלויה בגובה של פני הצופה, בגובה סטנדרטי של 1.50? האם היא מוסגרה?
נ.י:
זו עבודה מאוד ישנה שנעשתה כשגרתי בניו יורק ולמדתי שנה ב-SVA (בית הספר לאמנות חזותית בניו יורק) ומאז היא הוצגה ב-2007 ב״פודינג״, תערוכת היחיד הראשונה שלי בגלריית הצילום D&A, שנסגרה מאז. היא מוסגרה במסגרת עץ וינטג׳ עם פספרטו, את זה אני כן זוכרת. היום לא הייתי ממסגרת ככה.
ק.ס:
הכחול שמופיע ברקע מאחורי ראש המצולם - האם אלו שמיים כחולים או רקע/ קיר?
נ.י:
כן, שמיים. צילמנו על גג תל אביבי.
ק.ס:
ציינת קודם בשיחת הטלפון שאת מרגישה שבבואה הוא נושא שאת חוזרת אליו ברבות מהעבודות שלך. באיזה אופן?
נ.י:
זה מאוד בולט בעבודה בשם ״מרחק״ שהוצגה בתערוכה בגלריה רו-ארט, ״מאחרי המרחק - מרחק״ (2018). רואים שם מראה שמוצבת בתוך חדר אמבטיה גנרי, וכשהצופה נעמד מולה ומביט בה, הוא לא משתקף בה. זה ישר לוקח אותך לאסוציאציה של מוות או ערפדוּּת ואל-מוות. הבבואה מהווה איזשהו מסמן של שאלות פנימיות וחיצוניות.
נועה יפה, מרחק, 2018. טכניקה מעורבת. מראה הצבה בתערוכה מאחרי המרחק - מרחק, באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
ק.ס:
בהקשר זה, אני חושבת שבהרבה מהעבודות שלך יש כמעט ״קצר בתקשורת״ באופן שבו הבבואה מתווכת - טשטוש, חסימה או ריבוי שכבות. בדימוי שעליו דיברנו קודם לכן, נראה קלסתר פניו של גבר, אך השתן ממסך ומטשטש את פרטיו. הצופה מתבונן בדיוקן שטושטש או שפניו הוסתרו ממנו, בפנים שלא משיבים מבט.
דבר זה ניכר גם בצורת הטיפול שלך בפני השטח של התצלום - שאותו את משקעת בקיר ומייצרת מרחק בין הצופה לבינו - ובפני השטח של פני המצולמים בדיוקנאות שלך. יש לך פורטרטים שבהם מונחת פאה הפוכה על ראשי המצולמים, כך שגב ראש קירח מבצבץ מתחת לשיער הסינתטי באופן מצחיק ומאיים.
נועה יפה, עמית ומוריס, 2011. הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי. באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
נ.י:
מסכימה. אני מאוד אוהבת את המתח הזה שבין מה שנדמה לבין מה שישנו.
ק.ס:
קראתי באתר ״מעלעלת״ את הראיון שלך עם שירז גרינבאום, שבו דיברת על העבודות Double Perspective.[1] אמרת שהנחת מראות באמצע הכביש וסיפרת על אלמנט המאמץ הגופני בהחזקת המראה הענקית במקום, על ידי אנשים נעלמים מהעין.
נ.י:
באמנות תמיד יהיו אנשים שנעלמים מהעין.
נועה יפה, פרספקטיבה כפולה 1, 2014. הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי. באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
ק.ס:
נכון, אך אצלך גם אצל הפרוטגוניסטים, מושאי הצילום, נעלמים פרטי הפנים שמטושטשים, נמחקים או מוסתרים מעין הצופה.
התחלת כצלמת ועברת למדיומים אחרים, מצילום ואז לצילום המשלב פיסול ועוד?
נ.י:
הייתי צלמת עם נטיה מאוד חזקה לפיסול. כשלמדתי במדרשה (המדרשה לאמנות בבית ברל) התחלתי לשחק עם קירות ולוחות גבס ועשיתי מיצבים שמשלבים צילום. בהתחלה הצילום נתלה על הקיר, אחר כך נספג לתוך הקיר ואז נעלם כמעט לגמרי. בעבודות שלי אני מפסלת פריים שמעניק זווית מאוד מסוימת, נקודת מבט אופטית שמאחוריה קיים פוטנציאל למימדים נוספים, מרחקים נוספים. הפריים שאני בוחרת להציג באופן פרונטלי לצופה הוא רגע של גילוי אבל גם של הסתרה ואז חשיפה וחוזר חלילה.
ק.ס:
וזה ייצור חוזר ונשנה של מרחק, בין הצופה לבין הפריים?
העבודות שמשוקעות בתוך הקיר קוראות להתקרב יותר, לנהוג כמו ילד שמצמיד פנים לאקווריום זכוכית או לכלוב בגן החיות ומסתכל על מה שקורה בפנים.
בתערוכה ״נוצה לבנה״ שהצגת בגלריה רו-ארט בין דצמבר 2021 לפברואר 2022, עברת מעבודות שאי אפשר לגעת בהן כי הן נמצאות מצידו השני של הקיר, ממוסגרות בזכוכית, לפני השטח של הקיר. כשראיתי את התבליט ״ריתמוס״, הייתי צריכה לעצור את עצמי מלהעביר אצבע בשקעים.
נ.י:
אני מניחה שזה הפער שדיברתי עליו, בין האופטיקה והחומר, שמזמין נגיעה כדי להבין מה קורה ואיך זה קורה.
נועה יפה, ריתמוס, 2021. טכניקה מעורבת. מראה הצבה בתערוכה נוצה לבנה, באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
ק.ס:
ספרי על היחס שלך לדיורמות.
נ.י:
אני מעריצה של מוזיאוני טבע, אבל הכוונה שלי לא הייתה ליצור דיורמות. ביקשתי להתייחס בצורה אחרת לצילום, להעניק לו עוד מימדים, למסגר אותו. התוצאה היא לא בדיוק הדיורמה הממוזערת הקלאסית כפי שאנחנו מכירים אותה.
ק.ס:
תוכלי לספר עוד על התצלומים עם הפאות?
נ.י:
בשנות הארבעים סבתא שלי היתה אחות במחלקה אונקולוגית בבית חולים בליטא ובגלל השימוש בהקרנות, והשהיה בקירבתן, היא איבדה את השיער שלה וחבשה פאה. כשהייתי ילדה, ישנתי אצל סבתא שלי ולילה אחת היא יצאה מהאמבטיה בלי הפאה שלה ואני חשבתי שמדובר באדם זר. נורא נבהלתי. ואני חושבת שזה נחקק לי בתודעה. איך שהתפיסה העצמית שלנו מבוססת לפעמים על ארטיפקט לכאורה שולי כמו פאה, אבל אם תסירי אותו, תשחקי בו, תעקמי אותו, תהפכי אותו, תקבלי דימוי לגמרי אחר, דימוי מאיים, חייזרי, מעורטל מאנושיות, אל-ביתי.
נועה יפה, ללא כותרת, 2010. הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי. באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
ק.ס:
מרתק, ומה לגבי התצלום ״דיוקן עצמי״ מ-2016?
נ.י:
זה חלק מתערוכה שנקראת ״הצל״ (2016) שבגדול מדברת על הספקטרום הרחב של כסף והשימוש בו והכלכלה הגלובלית הדורסנית. הדמות הזאת היא דמות משולי החברה. זו בובת חלון ראווה שהלבשתי בקפוצ׳ון והטמעתי בתוך קיר הגלריה. אחת מהעיניים, אגב, היא עין תותבת שהיתה שייכת לאמא שלי שסבלה מעיוורון. האנשים שעשו לה אותה, נידבו לי עוד עין תותבת, וככה שילבתי אותן בתוך הדמות.
הצופה בעבודה הזאת משתקף דרך הזכוכית וכאילו ״מוקרן״ לתוך הדמות. ובגלל זה זה ״דיוקן עצמי״. בכל זמן נתון, כל אחד יכול להיות הדמות הזאת, השולית, שהחברה זרקה הצידה.
נועה יפה, דיוקן עצמי, 2016. טכניקה מעורבת. מראה הצבה בתערוכה הצל. באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
ק.ס:
בעבודה ״האיש ללא תכונות״, זו גם בובת חלון ראווה?
נ.י:
כן, אבל שם זה תצלום. ב״דיוקן עצמי״ זו הבובה עצמה שהוצגה בגלריה.
נועה יפה, האיש ללא תכונות, 2019, הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי. באדיבות האמנית וגלריה רו-ארט.
ק.ס:
נפלא, מודה לך מאוד על הראיון. להתראות.
נ.י:
תודה לך ונתראה.
*הראיון עם האמנית נועה יפה התקיים בשיחת ווטסאפ ב-31.1.2022. הודעות הטקסט מופיעות כלשונן ונערכו מעט לצורכי נהירות ובהירות.