הכניסה לסטודיו של שמעון וואנדה עוטפת אותך בתרחישים. מצד אחד ציורי שמן מלאי שכבות ושפורפרות צבע מלאות וגמורות מונחות על השולחן ולצידו, ומהצד השני שבלונות ענק, מכלי ספריי צבע רבים ומסכות בהם משתמשים אמני גרפיטי.

וונאדה מגדיר את עצמו "אומן חוקר", ביטוי שהוא אימץ לעצמו מתוך שיחה עם אוצרות שעבד איתן וכינו אותו כך. הוא מתמקד בעיקר בדיוקנאות, ומלאכת הציור שלו אינטואיטיבית

עבורו היצירה לא נוצרת מתוך המחשבה "איך יראה  התוצר הסופי" אלא מתוך ניסוי וטעיה. למעשה וואנדה עושה סקיצות קצרות ואז מתמסר לתהליך העבודה.  עבורו תהליך היצירה הוא ניסיון לבטא את הרגשות שלו על בד, או על עץ – לא מעבר. הוא לא מציב לנגד עיניו מטרה נעלה יותר ולמען האמת, הוא אוהב את זה.

וואנדה לא למד אומנות בשום מסגרת, אך תמיד התחבר אליה. הוא מספר כי בתחילת דרכו חברים ואנשים  קרובים היו פונים אליו בכדי לבקש ממנו שיצייר אותם. הוא לא למד את יסודות השימוש בצבע,  לא היו לו מקורות מידע רבים שאיפשרו לו להיוודע למגוון הטכניקות או לדרכי השימוש המקובלים בחומרים השונים, כך שהוא בחר להתמסר לחומר עצמו ולחיבור שלו למשטח עליו הוא עובד תוך ניסיון ללמוד את החומר ואת עצמו. כיום וואנדה עובד במגוון רחב של טכניקות: רישום וציור בעיפרון, פחם, צבעי מים, אקריל, שמן, spray paint, air brush וכו'.

לפני ארבע שנים לערך, וואנדה החל לצייר את עצמו. לפני כן הוא לא עסק בדיוקנאות עצמיים כלל, בדיעבד הוא מספר כי זה נבע ממקום של חוסר ביטחון או קושי להסתכל על עצמו ולנסות לפענח את הבבואה שנגלית לעיניו. וואנדה לקח החלטה לעבוד תהליך אל מול בבואתו. הוא החל לצלם את עצמו, לשבת מול המראה ולרשום את תווי פניו, לשחק איתם ולהעמיק ברבדים שנגלים לעיניו ויכולים לחשוף או אפילו לפרק את הדימוי הנגלה לעניו בכדי להבין טוב יותר את המשמעויות הנסתרות בתוך בבואתו. הפירוק הזה עבורו, מקביל את מלאכת הציור של הדיוקן העצמי להליכה לפסיכולוג.

התהליך של ציור עצמי, העובדה שהוא עצמו המודל העיקרי שהוא עובד איתו, אפשרה לו לנסות לחזור לבבואתו פעם אחרי פעם ולנסות להבינה דרך טכניקות שונות. הזמינות של ציור עצמי אל מול ציור של מודלים, העניקה לו את ההזדמנות לחקור חומרים וללמוד טכניקות במקביל לחקירה העצמית שלו, של סגנונו האומנותי ומעל הכל של הדימוי שלו – כאומן, כגבר, כדמות אנושית מתפתחת. 

העבודה על הצילום מתחילה לפני הפיכתו לציור. וואנדה מנסה לפרק את הצילום עצמו, לייצר עליו עיוותים וכפילויות שיעזרו לו להבין את מורכבות הדימוי האנושי. כלומר, דימויים מסוימים הוא מחליט "לשבור" מראש באמצעות הפוטושופ. פעמים נוספות וואנדה "שובר", מכפיל או מעוות את הציור תוך כדי תהליך הציור ומבלי מחשבה מקדימה.

ברוב הדיוקנאות שוואנדה בוחר לשבש, נוצרת הכפלה או שילוש של העיניים, של נקודת המבט. עבורו העיניים מביעות רגש, הן מפתח להבנה של הרבה דברים. השיבוש של נקודת המבט וההכפלה של הדיוקן היא בהרבה מקומות ניסיון להבין את מורכבות האנושיות והזהות העצמית.

וואנדה מדבר על העיניים ועל המבט ברגישות וצניעות, ונדמה כאילו נחשפה בשיחתנו נקודה השופכת אור על הזהות של האדם העומד מולך. על אף שההתמקדות בעיניים נועדה על פני השטח כדי להבין את המורכבות של הדמות הנגלית לצופה, במבט חיצוני נדמה כי מדובר בבריחה או פחד מחשיפה כנה של זהות. ברגע שהדיוקן מאפשר מבט נקי וחושפני, מעין אינטראקציה אינטימית עם הדמות המצוירת, וואנדה מחליט לשבש אותו. נדמה כי הוא כמעט ו"מגן" על הדמות מפני חשיפה מוחלטת. הוא טוען כי המטרה היא ליצור שיבוש שיערער את הצופה. לדבריו, כל אדם צופה ביצירת אומנות בצורה אחרת, היא פוגשת אותו במקום שלו ולוקחת אותו כמו גם את הפרשנות שלו למקומות שמונעים מהחוויות בהן הוא טעון ברגע הצפייה. עם זאת לצד השיבוש של וואנדה, שילוב הטכניקות שלו כמו גם הצבעוניות בה הוא בוחר מושכת מאוד להתעמק ביצירות ולנסות לפענחם עד הסוף – מה שפעמים רבות מתגלה כבלתי אפשרי.