ענבל קול, האונברסיטה העברית 

דבר העורכת: על חשיבות הבבואה

גיליון 1 | 2023 | בבואה

בשנת 1987, האמנית והצלמת השחורה קארי מיי ווימס (Carrie Mae Weems) יצרה את העבודה מראה, מראה (Mirror, Mirror).  ווימס צילמה את דמותה אוחזת במראה, כאשר במקום בבואתה עולה מולה מכשפה בדמות אישה לבנה. על גבי הצילום כתבה ווימס את המילים:  "בעודה מסתכלת אל המראה, שאלה האישה השחורה, "מראה, מראה שעל הקיר, מי היפה מכולן?" המראה אמרה, "זו שלגיה, כלבה שחורה שכמותך! ואל תשכחי את זה!!!""

עבודה זו משתמשת במורכבויותיה של הבבואה, תוך שהיא מבקשת להסביר את המעמד החברתי של נשים שחורות בארה"ב באופן שאין עליו עוררין. הבוטות המתגלמת ביצירה מתארת את הנסיבות המתישות העומדות בפני אישה אפריקאית (ואפריקאית אמריקאית), שסטנדרט היופי בחברה בה היא חיה מדיר אותה באופן תמידי.

 

Carrie Mae Weems, Mirror, Mirror (From the Ain't Jokin' series), 1987, gelatin silver print on the printed text, 61 x 50.8 cm. © Carrie Mae Weems. Courtesy of the artist and Jack Shainman Gallery, New York.

 

הבחירה המכוונת של ווימס להכניס את דמותה לצילומים, מדגישה את הקשר שבין ייצוגים היסטוריים של נשים לבין זהות אינדיבידואלית וערך אישי. עבודותיה בעלות אסתטיקה אתנוגרפית, מבקרות את ההיגיון הגזעי ובה בעת מעבירות פרודיה על הפילוסופיות הסקסיסטיות שמנסות להנמיך את האתנוגרפיה מתוך הפחד להתמודד עם השונה.  חשוב לשים לב כי ווימס אוחזת במראה, אך לא מישירה אליה מבט, היא מטה את ראשה ועיניה פונות מטה. עובדה זו חוזרת אל חשיבות המבט, ויתרה מכך, על מעמדו ומקומו של המבט השחור, עליו כתבו חוקרים וחוקרות רבות דוגמת בל הוקס (bell hooks) וטינה מ. קמפט (Tina M. Campt).

"דמיינו את  תחושתה של ילדה שהבינה באמצעות עונשים חוזרים ונשנים, שהמבט יכול להיות מסוכן... כל הניסיונות שנעשו במשך זמן רב בתקופת העבדות ואף מעט אחריה, למנוע מהאדם השחור להביט, הכניסו בנו, האנשים השחורים, כמיהה מדהימה להסתכל, תשוקה מרדנית, מבט מתנגד." דבריה של הוקס מבהירים את עמדתה, לפיה מבט הוא תמיד פוליטי. היא הגדירה את "המבט המתנגד" (The Oppositional Gaze) כמבט שבאמצעותו מתאפשר לא רק להביט, כי אם לשנות מציאות. קמפט מצידה, כתבה כי: "הרעיון שלי של 'מבט שחור' הוא כזה שמבקש לשבש את המשוואה של מבט בעל מבנה של שליטה, על ידי סירוב הצמצום של הסובייקט לאובייקט, וסירוב הענקת הכוח וההנאה לצופה, על חשבונו של האחר." במילים אחרות, הרעיון של "מבט שחור" לא מבקש להחליף את התפקידים, הוא מבקש לשלול את דפוסי ההבנה שלנו בכך שהוא מחזיר כוח לסובייקט.

למעשה, עבודתה של ווימס, אשר מהווה חלק מסדרת עבודות גדולה יותר, משתמשת בבבואה בכדי להציב את המראה לא רק אל מול האישה השחורה, כי אם אל מול החברה האמריקאית המתיימרת להיות אומה ערכית ושוויונית בעלת צדק לכל. היא מערערת על אמות המוסר של החברה האמריקאית ומציבה שאלות קשות הנוגעות להדרה, אחרות, הבדלים מגדריים ועוד.

עבודתה של ווימס מציגה לנו כיצד השימוש בבבואה באמנות מאפשר ליצור מהלכים אמנותיים ומחשבתיים שבאמצעותם ניתן להעביר מסר, להעביר ביקורת. הבבואה יכולה להיות השתקפות, אך לעיתים באותה הנשימה היא משמשת כייצוג ייצוג של פנטזיה או ייצוג של אמת כואבת הדורשת התפקחות מצד הצופה. פרשנויותיה של הבבואה רבות כמו אופני השימוש בה, ולפיכך נושא זה ראוי לתשומת לב מחקרית.

 

***

נרקיס הינו כתב עת אקדמי מקוון הנכתב, נערך ומופק על ידי סטודנטיות וסטודנטים לתארים מתקדמים באוניברסיטה העברית. כתב העת נולד מתוך הצורך להעניק לחוקרים צעירים פלטפורמה להציג/לפרסם/להוציא לעולם את רעיונותיהם ונקודת מבטם על נושאים מגוונים הקשורים לתרבות החזותית של כולנו. כתב העת מיועד לחוקרים, סטודנטים וחובבי אומנות, וכולל מאמרים העוסקים באומנות ובתרבות החזותית, שנכתבו על ידי חוקרות וחוקרים בתחילת דרכם, מכל המוסדות האקדמיים בארץ.

 

המיתולוגיה היוונית מספרת על נרקיס, שכעונש על יהירותו נגזר עליו להתאהב בבבואתו שנשקפה אליו מהמים. כמחווה לדמות המיתולוגית עמו חולק כתב העת את שמו, הגיליון הראשון הוקדש לנושא ה'בבואה': השתקפויות, מראות, כפילים, הדהודים, ומבטים, ולאופן בו אלו באים לידי ביטוי ביצירה, בחלל או ביחסים עימם.

 

הגיליון הראשון, כולל שבעה מאמרים של סטודנטים לתארים מתקדמים ממספר מוסדות בארץ, אליהם מתלווה מסה קצרה שנכתבה על דמותו של נרקיס. בנוסף, לרגל השקת הגיליון הראשון, באתר המיועד ניתן לראות תערוכה דיגיטלית הנושאת את שם הגיליון, אשר אצרו ועיצבו טל מור וקמיע סמית, וכוללת כשלושים עבודות של שמונה-עשרה אמנים ואמניות, שעבודותיהם קשורים ומתכתבים עם מושג הבבואה. התערוכה הדיגיטלית מחולקת לשני צירים מקבילים המאפשרים גלילה אינסופית בתוך הדימויים. בצורה זו, העבודות המוצגות בכל אחד מהצירים פוגשות בכל פעם עבודה אחרת, מתייחסות אליה, והופכות לכמה רגעים לבבואתה. לעיתים, היצירות מתכתבות אחת עם השנייה באופן ברור, ולעתים החיבור בניהן מעלה אסוציאציות המשתנות מצופה לצופה. אך רובן ככולן מעידות לא רק על מורכבותו של הדימוי, כי אם על העולם החדש שנגלה מבבואתו.

זאת ועוד, קמיע סמית שוחחה עם האמנית נועה יפה – אשר יצירתה מלווה את הגיליון מראשיתו – על עבודותיה, מחשבותיה ותהליך יצירתה. הריאיון המלא, המלווה בדימויים מהאוסף הפרטי של האמנית זמינים באתר כתב העת.  בנוסף, דניאל זקס ואנוכי, ביקרנו בסטודיו של האמן שמעון וואנדה, שם שמענו ממנו על מחשבותיו על ציור, על העיסוק האינטנסיבי בדיוקן ובהשתקפות שלו עצמו, וביכולת של אדם לדבוק בבואתו.

***

ברצוני להודות לצוות הנפלא של נרקיס שעמל רבות מאחורי הקלעים כדי להוציא את הפרויקט הזה לפועל – דניאל זקס, קמיע סמית, שיר חורי, טל מור, שיר ונטורה, אביגיל גלזר, נוגה ענבר, עדן מרקוביץ, מירב בנוביץ' וניצן ישראלי. תודה רבה לכותבים שחלקו עימנו את מחקריהם – מלאכי סגן כהן, איתי מלאך, ישי שורק, שוהם שנהב, טל מור, אור ארוך ומאיה אשר; תודה לפרופ' גל ונטורה ולד"ר נעם גל על הליווי הצמוד; תודה לאמנים/ות שחלקו עימנו את עבודותיהם הן בעבור הגיליון המקוון והן בעבור התערוכה הדיגיטלית; תודה מיוחדת לטל מור על העיצוב הגרפי, העבודה המדויקת, והנכונות לתרום מזמנה ויצירתה עבור פרויקט זה.

 

קריאה מהנה, ענבל קול.