ענבל קול, האוניברסיטה העברית 

דבר העורכת: על נקודת מבט, סובייקטיביות ואמפתיה

גיליון 2 | 2024 | נקודת מבט

 ביולי 2009, העבירה הסופרת והפמיניסטית הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה (Chimamanda Ngozi Adichie), הרצאת 'טד' בשם "הסכנה של הסיפור היחיד".[1] ההרצאה כללה מספר סיפורים אישיים מחייה של אדיצ'יה; בניהם הגעתה לאוניברסיטה אמריקאית ומפגשה הראשון עם שותפתה האמריקאית עימה חלקה חדר. בהרצאה משתפת אדיצ'יה כי מה שהדהים אותה יותר מכל היה כי שותפתה ריחמה עליה עוד לפני שפגשה אותה: "נקודת המוצא שלה כלפיי, הייתה סוג של חמלה בעלת כוונות טובות ומתנשאת."[2] לשותפה היה סיפור יחיד על אפריקה, סיפור יחיד על אסון. בסיפור הזה לא הייתה שום אפשרות בה אפריקאים יהיו דומים לה בשום דרך, לא הייתה אפשרות לתחושות מורכבות יותר מרחמים, לחיבור שבין שני אנשים שווים. אדיצ'יה סיפרה כי לא הגדירה את עצמה כאפריקאית לפני שהגיעה לארה"ב, אך בשלב כלשהו החליטה לאמץ את הזהות הזו. עם הזמן החלה להבין את תגובת השותפה כלפיה: "אם הייתי נחשפת לאפריקה רק דרך דימויים פופולריים השגורים בתרבות המערבית, גם אני הייתי תופסת את אפריקה כמקום בעל נופים עוצרי נשימה, בעלי חיים יפיפיים ואנשים בלתי ניתנים להבנה שנלחמים אלו באלו במלחמות חסרות הגיון, מתים מעוני ומאיידס, לא מסוגלים לדבר בשם עצמם ומחכים להינצל על ידי זר לבן ואדיב".[3]

לפי צ'יממנדה נגוזי אדיצי'ה, כמעט בלתי אפשרי לדבר על "הסיפור היחיד" מבלי להתייחס למבנים של כוח.[4] לדבריה, סיפורים, בדיוק כמו מצב פוליטי וכלכלי, מוגדרים על עיקרון ה"להיות גדול/עצום/משמעותי/חזק/טוב מן האחר". כיצד הם מסופרים, מי הוא המספר, מתי והיכן הם מסופרים וכמה סיפורים ישנם- כל אלה, הם פועל יוצא של כוח. כוח הוא לא רק היכולת לספר את סיפורו של אדם אחר, אלא היכולת לקבע אותו כסיפורו המוחלט של אותו אדם. מתוך כך, השאלות מי כותב על מי, מי מספר את הסיפור של מי ומהי ההשפעה הנלווית מכך שדווקא הוא מספר אותו, הן קריטיות. הן קריטיות לא רק מכיוון שהתשובה עליהן יכולה להיות הסיבה שסיפור מסוים מעוגן בתודעתנו, אלא מכיוון שהן טומנות בחובן שאלה מהותית יותר, והיא האם בידי מי שמספר את הסיפור, הזכות לספר אותו?

ההיסטוריה, נכתבה תמיד תחת ידיו של בעל הכוח. ועל כן, היא מוטה לטובתו ומשקפת את תפיסותיו ונקודת מבטו. נקודת המבט היא כמעט תמיד סובייקטיבית. היא שייכת לפרט ומאפיינת אותו מתוך העובדה שהיא נשענת על חינוכו, תרבותו, זהותו הדתית והלאומית ועוד. המטען האידיאולוגי, אינטלקטואלי, הרגשי והתרבותי של כל אדם, הוא זה שמאפשר לו לנתח סיטואציות ולנקוט עמדה. לפיכך, נקודת מבטו תהיה שלו בלבד, תאפיין את הלך חייו ורוחו. עם זאת, במקרים רבים, קבוצות בחברה מתחנכות על ברכי חינוך דומה, ומורגלות לאותם ערכים או הגדרות המבדילות בין טוב לרע, צודק ולא צודק וכדומיהן. בתוך מציאות שכזו, חשוב לעצור ולשים לב לנקודת מבטם של אלו שסיפוריהם לא תמיד נשמעים. סיפורים שיכולים להיות מורכבים יותר ממה שנדמה במבט ראשון. המציאות, ככלל, מורכבת ומכילה נקודות מבט רבות מספור אשר לכולן צריך להיות מקום בשיח, ויכולת להשפיע על עיצוב המציאות היום יומית בה אנו חיים.

בימים אלה במיוחד, קשה לכתוב על 'נקודת מבט' מבלי להתייחס למציאות העכשווית בישראל. מהשביעי באוקטובר 2023 ועד היום (שנה ושלושה חודשים לאחר מכן בזמן כתיבת שורות אלו) המלחמה נמשכת והסיפורים שעתידים להיכתב בהיסטוריה, הולכים ונחשפים ואף מתחילים לעלות על הכתב. אנשים מנסים למצוא מילים שיוכלו לתאר את הכאב שחווה הקיום האנושי. בתוך המלחמה, היה (ואולי עדיין) קשה עד בלתי אפשרי להבין, לתפוס ולהכיל את ריבוי נקודות המבט המקומיות והגלובליות על הזוועות שהתרחשו ועודן מתרחשות באזורינו. האמפתיה הפכה לאפשרית רק בתוך גבולות הגזרה של ההגיוני והדומה לנו, ובלתי אפשרית כלל בעבור כל מי שנתפס בצורה כזו או אחרת כ"שונה", "זר" או "שייך לצד השני", יהיו אלו אשר יהיו. ההתפלגות בין הצדדים, או בין נקודות המבט בתוך מה שניתן להגדיר כאותו הצד, אפיינה את ישראל גם של לפני המלחמה, עת חלקים שונים של האוכלוסייה והעם הטיחו סיסמאות ואמירות קשות האחד כנגד השני במלחמת זהות, לאום, ומוסר.

במאמר דעה של הפילוסוף והסופר ד"ר עודד נעמן, שפורסם ב-Boston Review עוד באוקטובר 2023, כותב המחבר כי "מאז השביעי באוקטובר מתנהלים ויכוחים עזים ברחבי העולם הנוגעים לגינוי ואמפתיה. חלקם, אשר מזדהים עם הדרישה הפלסטינית לחופש ולסיום הכיבוש והאפרטהייד סירבו לגנות או להביע צער על הרג המוני של אזרחים ישראלים ותפסו כל הפגנת אמפתיה כלפי ישראלים ככישלון או אפילו בגידה במטרה הפלסטינית... בינתיים, בישראל, כל הפגנת אמפתיה כלפי סבלם של הפלסטינים, או כל התנגדות לקריאות "לשטח את עזה", נתפסת ככישלון הסולידריות, הגובלת בבגידה, גם בזמן שחלק מהניצולים ובני משפחותיהם של קורבנות התקיפה מצהירים כי הם עצמם מתנגדים להרג האזרחים בעזה."[5] פסקה קצרה זו שואפת להביע את מורכבות החיים באזורנו, כמו גם את ריבוי נקודות המבט הבוחנות ושופטות את הסיטואציה. בהמשך דבריו, מתייחס נעמן לקושי שבגילוי אמפתיה כלפיי הצד השני, קושי שיכול להיתפס כסירוב בהכרה כי קיימות נקודות מבט אחרות משלנו, יהיו הן אישיות, חברתיות או היסטוריות. הוא ממשיך וכותב כי "אם, כפי שרבים מרגישים ברגע זה, ההכרה ב'צד' אחד באה על חשבון הכה בצד האחר, אזי הבעת אמפתיה לאחד הינה (בהכרח) מניעתה מהאחר..."[6] בהמשך, מצטט נעמן את דבריה של הפילוסופית הצרפתייה סימון וויל (Simone Weil) שאמרה כי "כשאין מקום להתבוננות, אין גם מקום לצדק או תבונה." אותה ההתבוננות מתאפשרת מתוך ההכרה בריבוי נקודות המבט, שמחזיקות לא רק האוכלוסייה המגוונת והרב-תרבותית באזורנו כי אם גם אוכלוסיית העולם כולו, ובפרט אלו שההווה או העבר שלהן כולל קונפליקטים ארוכי שנים, ופצעים ששואפים להפוך לצלקות בעודם מתקשים להפסיק לדמם.

בחיבורו האחרון "על מושג ההיסטוריה", כתב ב-1940 הפילוסוף היהודי גרמני ולטר בנימין (Walter Benjamin) על מלאך ההיסטוריה שצייר פול קלה (Paul Klee): "יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים."[7] מלאך ההיסטוריה זוכר את העבר, ומפנה את גבו אל העתיד. ייתכן מתוך עיוורון לעתיד לבוא, וייתכן מתוקף היותו חרד מעתידו של הגזע האנושי. בדומה לכך, המציאות בשנים האחרונות בישראל מורכבת מימים משתקים בהם אנו מביטים בגלי החורבות שנערמו ועדיין נערמות מכל עבר. ימים שברובם המוחלט ניתן להרגיש את אותה חרדה מעתידו של העולם, של המזרח התיכון, של האזור שרבים מאיתנו קוראים לו בית.

כתיבת ההקדמה לגיליון זה, העוסק ב'נקודת מבט', יכלה להתמקד בחשיבות ההתבוננות וההשתהות, ובחשיבות ההכרה בריבוי נקודות מבט גם מבלי להתייחס לאירועי השביעי באוקטובר, מה שקדם להם ומה שממשיך לקרות מאז. אך הצפת הרגשות וריבוי נקודות המבט המורכבות והמשתנות תדיר שכל אחד ואחת מאיתנו נושאים מתחילת המלחמה; התזוזות על הצירים השונים (הפוליטיים, החברתיים, המוסריים, האינטלקטואליים), כל אלו היו רבים וקיצוניים, מהירים ומעוררי בהלה. לקח להם זמן להתייצב וכלל לא בטוח אם הם הגיעו למקומן הסופי, או אם יעשו כן בעתיד הנראה לעין. אך מבין הדברים המדאיגים המתרחשים לנגד עינינו, מצאתי עצמי נדהמת שוב ושוב מחוסר היכולת להכיל מורכבות. גם לאחר ששככה התדהמה, לנוכח הכאב, האבל והיגון המתמשכים, העובדה שנכון לרגע כתיבת שורות אלה, כ- 100 אזרחים ואזרחיות, אחינו ואחיותינו, שבויים בעזה, המלחמה שעודנה נמשכת, ובצל הביקורת הציבורית (בין אם צודקת ובין אם לאו) נדמה כי היכולת להכיל ולהכיר בנקודת מבטו של האחר גוועה מעולמנו, וזו כשלעצמה מציאות שעל כולנו להיות מוטרדים ממנה.

דווקא היום, בכתב עת שיוצא מתוך הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מתוך המקום שמאמין כי היצירה האנושית על כל גווניה יכולה להוות גשר ואמצעי לביטוי רגשות, מחשבות, כאב עמוק ואף החלמה, יש לעמוד על חשיבותם של יכולת ההכלה, האמפתיה וריבוי נקודות המבט. ההקשבה, השיח, ראיית האחר והיכולת לקיים דיון מורכב שצורף בתוכו ריבוי נקודות מבט ועמדות הוא אמנם קשה, אך הוא גם הדבר שיאפשר לנו להציל חלקים ממה שהולך ונעלם ואולי להשיב מעט תקווה באשר לעתידנו, ולעתידו של המין האנושי ככלל.

 

***

נרקיס הינו כתב עת אקדמי מקוון הנכתב, נערך ומופק על ידי סטודנטיות וסטודנטים לתארים מתקדמים באוניברסיטה העברית. כתב העת נולד מתוך הצורך להעניק לחוקרים צעירים פלטפורמה להציג/לפרסם/להוציא לעולם את רעיונותיהם ונקודת מבטם על נושאים מגוונים הקשורים לתרבות החזותית של כולנו. כתב העת מיועד לחוקרים, סטודנטים וחובבי אומנות, וכולל מאמרים העוסקים באומנות ובתרבות החזותית, שנכתבו על ידי חוקרות וחוקרים בתחילת דרכם, מכל המוסדות האקדמיים בארץ.

הגיליון השני, עוסק בנושא נקודת מבט. הוא כולל חמישה מאמרים של סטודנטים וסטודנטיות לתארים מתקדמים ממספר מוסדות בארץ. באתר, לצד הגיליון החדש, ניתו למצוא את הגיליון הראשון אשר עסק בנושא הבבואה – במחווה לדמותו של נרקיס ששמו בהשאלה הוא גם שם כתב העת. לצד אלו, באתר ישנה תערוכה דיגיטלית הנושאת את שם הגיליון הראשון, אשר אצרו ועיצבו טל מור וקמיע סמית, וכוללת כשלושים עבודות של שמונה-עשרה אמנים ואמניות, שעבודותיהם קשורים ומתכתבים עם מושג הבבואה. התערוכה הדיגיטלית מחולקת לשני צירים מקבילים המאפשרים גלילה אינסופית בתוך הדימויים. בצורה זו, העבודות המוצגות בכל אחד מהצירים פוגשות בכל פעם עבודה אחרת, מתייחסות אליה, והופכות לכמה רגעים לבבואתה. לעיתים, היצירות מתכתבות אחת עם השנייה באופן ברור, ולעתים החיבור בניהן מעלה אסוציאציות המשתנות מצופה לצופה. אך רובן ככולן מעידות לא רק על מורכבותו של הדימוי, כי אם על העולם החדש שנגלה מבבואתו.

***

ברצוני להודות לצוות הנפלא של נרקיס שעמל רבות מאחורי הקלעים כדי להוציא את הפרויקט הזה לפועל – מאיה לבל, אביגיל גלזר, ניצן ישראלי ומירב בנוביץ'-המבורגר. תודה רבה לכותבים שחלקו עימנו את מחקריהם – מיכל שהם, רומי לפידות, מרטין ויסוק, ולדה שטרוימיש, ומיכל צדרבאום. תודה לפרופ' גל ונטורה ולד"ר נעם גל על הליווי הצמוד; תודה לאמנית חן כהן שאפשרה לנו להציג את יצירתה בגיליון, על גבי הקול הקורא ופרסומים הסובבים אותו. תודה מיוחדת לטל מור על העיצוב הגרפי, העבודה המדויקת, והנכונות לתרום מזמנה ויצירתה עבור פרויקט זה.

קריאה מהנה, ענבל קול.